שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ

כפי שבמשך שנים היתה עבורי השואה מחסום, האמת – חומה של ממש, כך כיום הסיפורים על החגים היהודיים בצל ההשמדה משמשים עבורי פתח.

כי אם תוך כדי הזוועות שלא ייאמנו, אחרי אובדנים כה קשים, במחנה העבודה שבו גם סבתא שלי היתה אסירה, עשו הכל כדי להשיג קרן איל ולתקוע בשופר בראש השנה ולנסות לעורר רחמי שמים – מי אני שאאבד אמונה לתמיד?

לא כי מצאתי תשובות לשאלות הנוקבות. כנראה שלנצח תהדהד בי האמירה של סבא שלי: השמים היו ריקים. אלא שהבנתי שהשיחה עם אלוהים נמשכה גם אז, ושאני יכולה להמשיך בה כיום.

לכן בשנה שעברה, בתוך המחנק של אושוויץ, הקראתי דווקא את שירה הלא מוכר של זלדה שפורסם ב-1942:

״אלוהים, איך לפרוח אותי תצווה

שתלת בנהר המוות חיי –

הבתוך דם אחים ללבלב?

ענה:

הללבוש אושר,

הלגמול פרי,

מול גופות בלי ידיים

מול גוויות בלי פנים?

ענה —״

לכן בערב שבת, כמה שעות אחרי אותו מחנק, הלכתי לבית כנסת שהוקם בקרקוב לפני למעלה מ- 300 שנה ועדיין עומד על תילו – והתפילה שם הרעידה את לבי. ולראשונה הרגשתי לא רק את החורבן, אלא גם את הנס.

מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ

את סיפורו של האדמו״ר מפיאסצנה הכרתי לא מזמן, בזכות תכנית הרדיו של אהוד בנאי. רבי קלונימוס קלמיש שפירא היה הוגה חסידי שהתמקד בחינוך בני הנוער. הוא איבד את משפחתו והמשיך להנהיג את קהל חסידיו בגטו ורשה, עד שנרצח ב-1943. כתביו מתקופת השואה שרדו ויצאו לאור עם מכתב נוגע ללב, ובו תחינתו שיודפסו דרשותיו מ״שנות הזעם״ ושילמדו את ספריו. הוא חותם: ״דברי אוהבכם אחיכם ורעכם המתגעגע אליכם, הנשבר והנרצץ מצרותי ומצרות ישראל העמוקים עד תהום רבה וגבוהים עד שמי שמים והמצפה לישועת ה׳ כהרף עין״.

קריאה בדרשותיו מתקופת השואה שוברת את הלב לרסיסים קטנים, אבל מילותיו מצליחות איכשהו גם לאחות אותו קצת, פיסה פיסה.

בשבת שובה, בין ראש השנה ליום הכיפורים בשנת ת״ש, הוא מצר על כך שתפילות החג לא הצטיינו בהתלהבות. לא כמו לפני המלחמה.

אני מנסה לדמיין את הסיטואציה: 14 בספטמבר 1939, הגרמנים לא מפסיקים להפציץ את ורשה, יהודים נהרגים, רבים אחרים מפוחדים, והרבי מאוכזב מכך שתפילות ישראל אינן ״ברעש ושפיכת הלב כזרם מים״. הוא מזכיר את חולשת הגוף – ״שאין כוח לישראל״ – ולצד זאת מדגיש את המרכיב הנפשי. ״כשהתפילה נענית אז מתחזק האדם ומתלהב אחר כך בשאר תפילותיו״. לעומת זאת, כשמתפללים ״ולא די שלא נענים רק עוד הצרות מתרבות – נופל לב האדם ואינו מתעורר בתפילותיו. סיבה נוספת – גם לאמונה וגם לשמחה צריכים איש שהוא יאמין והוא ישמח, משא״כ כשכל האיש נרצץ ונרמס, אין מי שישמח.״

הסיבות שהוא מונה הגיוניות ומובנות. אלה זמנים קשים, מבהילים ויוצאי דופן. אין מי שישמח…איך אפשר לצפות להתעוררות הלב. או כך נדמה לי, בתור דור שלישי. מנין יגיעו כוחות הנפש?

הנה הנקודה המפתיעה והמופלאה של דבריו:

״איש הישראלי עתה נופל שוכב ונרמס ואין מי שיתעורר בתפילה. אבל דוד המלך אמר ממעמקים קראתיך ה׳. לא מעומק אחד בלבד רק גם ממעמקים. ב׳ עמקים. שאף שלאחר נפילתי בעומק הראשון קראתיך, ולא בלבד שלא נענתי ולא נושעתי, רק עוד נפלתי לעומק ב׳. עומק בתוך עומק. מ״מ הנני מתחזק ושוב קורא אותך.״

כשקראתי את הקטע הזה נזכרתי במסה של ז׳אן אמרי על גבולות הרוח האנושית. אמרי, אינטלקטואל ועיתונאי אוסטרי, יהודי אגנוסטיקן, ששרד את אושוויץ, תיאר בספרו את ההתמודדות עם זוועות השואה.

אמונתם של אנשי המחנה הדתיים, כותב אמרי, ״שימשה להם נקודת אחיזה איתנה בעולם, שממנה הם עקרו, במובן הרוחני, את מדינת האס.אס מציריה. הנוצרים היו עורכים את המיסה בנסיבות קשות מאין כמוהן, היהודים שומרי המצוות, אף על פי שסבלו חרפת רעב כל ימי השנה, היו צמים ביום כיפור. ברגעים המכריעים היתה להם אמונתם הדתית עזרה יקרה מפז״.